Tales from the borderlands

Tales from the borderlands הוא המשחק הראשון אותו Telltale מפתחת בהתבסס על מותג מוכר שמעולם לא היה לו קשר לעולם הקווסטים (או סיפורים אינטראקטיביים אם להודות על האמת).

גילוי נאות : למעט משחק של רבע שעה ב – Borderlands 2 במהלך סוף שבוע חופשי בסטים, אין לי ממש הכרה מוקדמת עם הסדרה, אבל הסגנון הגרפי והשימוש הנרחב ב – Cell Shading כבר נותנים לו נקודות זכות אצלי, גם אם אני לא בדיוק חובב FPS.

אז החדשות הטובות מבחינתי היו שלמרות שלא הייתה לי הכרות מוקדמת עם הסדרה, בהחלט לא צריך אותה כדי ליהנות מ – Tales… וכבר בפתיחה מוצג לנו תאגיד Hyperion אשר הוקם על ידי Handsome Jack במטרה לחשוף את אוצרות הכוכב פנדורה, שתושביו העניים נאנקים תחת העול הכבד כשהחברה עסוקה בגזילת המשאבים האלו ופועלת מתוך מגדל שן מוגן בדמות לווין הנמצא ליד הכוכב .

בכל מקרה, כמשחק שנופל תחת קטגוריות "המצחיקים" של Telltale (מסאם ומקס ועד מונקי איילנד), הוא ללא ספק המצחיק ביותר ומהווה שינוי מרענן משני הפרקים של המתים המהלכים ומשחקי הכס (שגם שאר הפרקים שלו יהיו בוודאי קודרים משהו…) שאותם הוציאה Telltale  בשנתיים האחרונות.

טובים השלושה מן השניים

במשחק עצמו תעקבו בתחילה אחרי שני עובדי Hyperion ממורמרים Rhys ו –  Vaughn שמתכננים לנקום בקולגה / נמסיס שלהם, אך בהמשך תוכלו לראות כיצד הדברים נראים מהצד הנגדי של המתרס מנקודת המבט של האנשים על הכוכב, אותם מייצגים פיונה ושסה שרק מנסות לשרוד עוד יום בכאוס…

בחירה זו של מעצבי המשחק, מביאה לשלל רגעי "אקשן" ולצידם גם לא מעט משחקי חתול ועכבר פסיכולוגים בין הגיבורים לבין עצמם.

כמובן שכאשר אני כותב "אקשן", אני לא באמת מתכוון לקטעי אקשן אמיתיים, אלא קטעי Quick Time Events ולמרות שהם מגניבים בפני עצמם, התחושה היא שמזלזלים קצת בגיימרים שאמורים להיות קצת יותר בעלי ניסיון  בלחיצה על ימינה או שמאלה…

עוד נקודת זכות (אלא אם כן חוש הזמן שלי מטעה אותי), הוא שהמשחק קצת יותר ארוך או לפחות גדוש מהסדרות הקודמות של Telltale, ולוקח בערך שעתיים או אפילו קצת יותר לסיים אותו. כמו כן, אפשר לבחון חפצים שונים בעזרת העין הביונית של Rhys וכך לקבל עוד מידע על עצמם במקומות בהם אתם מבקרים. (והעין הזו כמובן טובה לעוד כמה דברים במשחק…).

לסיום, העובדה שהפרק הראשון הוא מאוד גדוש באירועים, גורמת לי לחשוב האם הפרקים הבאים לא יהיו מרוחים מדי כמו שהרגשתי בפרק 4 של The Wolf Among us, כך שאם אתם מתלבטים אם לשחק עכשיו או לחכות שכל ששת הפרקים יהיו זמינים לרכישה, הייתי ממליץ לכם להתחיל דווקא עכשיו, אלא אם כן אין לכם בעיה לעשות מרתון של 10-12 שעות לפחות.

Peggle Blast – לא כזה פיצוץ…

אז בזמן שאני בתמימותי מחכה שפגל 2 ייצא לאפסטור ויספק לי את אותה התמכרות מהנה של יחסי אהבה שנאה כפי שהייתה לי עם המשחק המקורי, Popcap (תחת צלה הענקי של EA) החליטה להוציא את גרסת ה – Freemium של פגל שלמרות שמה, היא לא ממש כזה פיצוץ, לפחות לא מעבר לשני החלקים הראשונים שלה.

הרעיון בבסיסו של המשחק נותר זהה לזה של פגלס המקורי : פגעו בכל הפגס הכתומים עם מספר מוגבל של כדורים העומדים לרשותכם. זה נשמע פשוט, אבל הולך ומסתבך ככל שעוברים מסכים והמשחק מאפשר לכם לעשות שימוש בכוחות המיוחדים של ה – Peggle Masters.

הרעיון בפגלס בלאסט הוא דומה, רק שכאן הוסיפו כל מיני אלמנטים שהופכים את המסכים לקשים יותר. למשל – יש פגלס שנעולים בתוך שערים שצריך קודם כל לפגוע במפתח שלהן, או יש פגלס שגם צריך לפגוע בהם פעמיים והם גם נמצאים במעגל, מה שמקשה מאוד לפגוע בהם מלכתחילה….

 

ומכיוון שפגלס בלאסט הוא ללא ספק קשה יותר מהמשחק המקורי, נשאלת השאלה איך תוכלו בכל זאת לעבור אותם?! והתשובה היא כמובן דרך עוד כדורים או עזרים אחרים כמו Super Guide שמראה לכם היכן ייפגע הכדור שאותו תירו אחרי הפגיעה הראשונה. הקאצ' – כל אלו יעלו לכם בכסף אמיתי החל מ – 1$ (3.5 שקלים לפי השער הנמוך של אפל שבוודאי יעלה בקרוב). זה לא נשמע הרבה, אבל קצת ועוד קצת הופך להרבה…

None shall pass (אלא אם כן יש לכם הרבה חברים בפייסבוק)

מעבר לפיתוי הזה שיגרום לכם לשלם עוד ועוד על מנת להתקדם במשחק, גם מספר הניסיונות שיש לכם הוא מוגבל לחמישה בלבד ועליכם לחכות כחצי שעה נוספת על מנת לקבל ניסיון נוסף, אלא אם כן יש לכם מספיק חברי פייסבוק שייענו להזמנה שלכם ויתחילו לשחק גם הם (וסליחה אם שלחתי היום הזמנה לכמה מכם…).

אותו הדבר קורה גם כאשר עוברים בין חלקים שונים במשחק – המשחק לא מאפשר לכם לשחק בחלק הבא בלי שתשלמו בכסף אמיתי, תזמינו חברים אחרים למשחק או תחכו 5 שעות. כאן דווקא הפיתוי הוא קצת פחות גרוע לדעתי מכיוון שקרבות הבוסים (שמורכבים מכמה מסכים שחייבים לנצח בכולם ברצף) הם די אינטנסיביים ואפשר לקחת הפסקה מהמשחק אחריהם.

והאמת – זה מאוד חבל שזה המצב מכיוון שבפגל בלאסט יש כמה רעיונות מעניינים כמו למשל ביצים שחייבים לשבור אותן כדי לסיים את המסך או יהלומים מיוחדים שחייבים לסלק אותם דרך החלק התחתון של המסך, ואלו בוודאי רק חלק מהאלמנטים החדשים שיש כאן (אישית נמאס לי אחרי שלב 37…).

בעולם מתוקן ומהוגן היינו יכולים כמובן לשלם על גרסת נטולת מגבלות של המשחק גם 10$ ואולי אפילו 15$, אבל הניסיון להפוך את המשחק למסחטת כסף כמו כל אחד של ממשחקי Popcap האחרונים, הופכת אותו לכל דבר חוץ מהוגן…

אבל היי, לפחות הטריילר מגוחך בדיוק במידה הנכונה

לעמוד המשחק באפסטור

לעמוד המשחק באנדרואיד

המתים המהלכים : מה חשבתי על העונה השנייה

לפני קצת פחות משנתיים, כתבתי למה לדעתי מגיע למשחק המקורי של "המתים המהלכים" להיות משחק השנה. בשנה החולפת שוחרר ההמשך שהוא למעשה העונה השנייה של המשחק והפעם הראשונה שבה Telltale מפתחת המשך ישיר לאחד המשחקים הקודמים שלה (לא כולל פרק נוסף בשם "400 ימים" שנותן רקע לדמויות של השנייה אבל הוא ממש לא בגדר חובה). כל זה מעלה את המשחקים האפיזודים לשלב הבא באבולוציה שלהם, והחברה כבר הספיקה להכריז שהעונה השלישית נמצאת בפיתוח…

ואי אפשר להתחיל את הסקירה הזו בלי ספוילר קטן : בגלל האופן שבו העונה הקודמת הסתיימה, כעת אנחנו משחקים את קלמנטיין, שהיא הילדה היחידה שנשארה מהקבוצה המקורית של הניצולים ואמורה להיות כרגע בערך בת תשע וחצי. מי שיסתכל בה בפרקים הראשונים של העונה הקודמת ובפתיחה של העונה החדשה, ייגלה שהדמות שלה עברה לא מעט שינויים קוסמטיים, אבל בעיקר תהליך פנימי של התבגרות שמתעצם כעת אפילו יותר.

 

האויב שבפנים

יש שחקנים (כולל החבר'ה מגיימפד אם אני זוכר נכון) שציינו שהבחירה בדמות ראשית שכזו היא בעייתית, ובהחלט יש בזה משהו : עד שמגיעים ממש לרגעי השיא של העונה, נראה שאת רוב ההחלטות המוסריות (אם לקרוא להן ככה) מבצעות עשרות הדמויות החדשות שנכנסות ויוצאות לתמונה יחסית במהירות. בתור קלמנטיין, יש לכם מעט יכולת יחסית להשפיע על המתרחש, גם בנקודות מפתח קריטיות יחסית.

חוץ מזה, אם בעונה הראשונה היה תחושה חזקה שלמרות הרוע האנושי והמצב האנרכי של אדם לאדם זאב, הקבוצה תמיד יודעת להישאר ביחד גם ברגעים קשים, הרי שבעונה הזו, הנאמנות של חלק גדול מן הדמויות אחת כלפי השנייה תלויה על בלימה, יש דמויות שמחליפות צדדים במהירות הבזק ויש אפילו כמה דמויות שהן בבחינת ה – Bad Guys התמידיים, גם אם לרגע נראה שהן בעדנו…

ואפילו אם הבחירה  הזו מתבקשת כדי להוסיף עוד פלפל למשחק, יש תחושב שהכול קצת מלאכותי ואני חייב להודות שעד סוף הפרק הרביעי לא ממש ידעתי לאן העונה הזו הולכת. כל הזמן הייתה לי הרגשה חזקה שאני בעצם רק נותן למשחק להתקדם בקצב משלו בתקווה שהפרק האחרון אולי יבהיר את הכול או שלכל הפחות יהיה בו חתיכת Climax.

החדשות הטובות הן שה – Climax הזה אכן מגיע ובכל הדרו : החל מסוף הפרק הרביעי, המשחק נעשה הרבה יותר מותח ואינטנסיבי גם מבחינת האקשן וגם מבחינת הקונפליקטים הפנימיים בין הדמויות לבין עצמן . החדשות הרעות הן שירידת המתח בין סוף הפרק הראשון לרגע הזה היא מורגשת מאוד, לפעמיים עד כדי פיהוק, וזה למרות כל הטוויסטים שיש כביכול בעלילה. (בהשוואה, רוב הפרקים של The Wolf Among Us עברו לי כהרף עין).

עדיין סיפור אינטראקטיבי

מבחינת משחקיות, The Walking Dead היה ונשאר ברובו סיפור אינטראקטיבי, מה שאומר שיש כאן הרבה פחות התעסקות עם חפצים והרבה יותר בחירה בין דיאלוגים שונים או קטעי אקשן מוגבלים מאוד שלא דורשים מיומנות של ממש…  גם העונה הראשונה לא ממש הצטיינה בזה עד כמה שאני זוכר, אבל כאן זה הרבה יותר מורגש, במיוחד אם האופציה היחידה שיש לכם זה להתקדם וללחוץ על החיצים או הכפתורים שמופיעים על המסך.

אגב, חבל שגרסת המחשב לא תומכת בגיימפד, כי זה מוציא מהקטעים האלו גם את מעט הכיף שעוד נשאר בהם. לדוגמה, אחד הקטעים היותר מגניבים הוא זה שבו אתם הולכים על קרח דק כשמסביבכם עדר של מהלכים שהמים הקפואים מתחת לקרח לא ממש יעצרו אותם מלהתקדם לעבירכם… אלו אפילו לא בבחינת Quick Time Events כי הם קלים עד כדי גיחוך…

מצד שני, יש גם נקודה ראויה לציון והיא שיש למשחק עדיין שלושה סופים שונים שזה בהחלט מכובד, גם אם קשה לי להאמין שלעונה השלישית יהיו שלוש פתיחות שונות…

לסיכום – קחו את המשחק בקצב שלכם

עבור מי שאוהב את הז'אנר הקליל יחסית ואין לו כוח למשחקי אימה אפים של עשרות שעות משחק (כל פרק כאן לוקח בערך שעה וחצי, משהו כמו 7-8 שעות סך הכול) כמו The Last of Us או אפילו משחקי אימה מגוף ראשון שבאמת מציפים אותנו כמו עדר של זומבים לאחרונה, העונה השנייה של המתים המהלכים בהחלט מספקת את הסחורה, גם אם לא ברמה אחידה.

חדשות משחקים וגיקים – אינדי, רטרו, קומיקס, וגם קצת מוזיקה