המתים המהלכים : מה חשבתי על העונה השנייה

לפני קצת פחות משנתיים, כתבתי למה לדעתי מגיע למשחק המקורי של "המתים המהלכים" להיות משחק השנה. בשנה החולפת שוחרר ההמשך שהוא למעשה העונה השנייה של המשחק והפעם הראשונה שבה Telltale מפתחת המשך ישיר לאחד המשחקים הקודמים שלה (לא כולל פרק נוסף בשם "400 ימים" שנותן רקע לדמויות של השנייה אבל הוא ממש לא בגדר חובה). כל זה מעלה את המשחקים האפיזודים לשלב הבא באבולוציה שלהם, והחברה כבר הספיקה להכריז שהעונה השלישית נמצאת בפיתוח…

ואי אפשר להתחיל את הסקירה הזו בלי ספוילר קטן : בגלל האופן שבו העונה הקודמת הסתיימה, כעת אנחנו משחקים את קלמנטיין, שהיא הילדה היחידה שנשארה מהקבוצה המקורית של הניצולים ואמורה להיות כרגע בערך בת תשע וחצי. מי שיסתכל בה בפרקים הראשונים של העונה הקודמת ובפתיחה של העונה החדשה, ייגלה שהדמות שלה עברה לא מעט שינויים קוסמטיים, אבל בעיקר תהליך פנימי של התבגרות שמתעצם כעת אפילו יותר.

 

האויב שבפנים

יש שחקנים (כולל החבר'ה מגיימפד אם אני זוכר נכון) שציינו שהבחירה בדמות ראשית שכזו היא בעייתית, ובהחלט יש בזה משהו : עד שמגיעים ממש לרגעי השיא של העונה, נראה שאת רוב ההחלטות המוסריות (אם לקרוא להן ככה) מבצעות עשרות הדמויות החדשות שנכנסות ויוצאות לתמונה יחסית במהירות. בתור קלמנטיין, יש לכם מעט יכולת יחסית להשפיע על המתרחש, גם בנקודות מפתח קריטיות יחסית.

חוץ מזה, אם בעונה הראשונה היה תחושה חזקה שלמרות הרוע האנושי והמצב האנרכי של אדם לאדם זאב, הקבוצה תמיד יודעת להישאר ביחד גם ברגעים קשים, הרי שבעונה הזו, הנאמנות של חלק גדול מן הדמויות אחת כלפי השנייה תלויה על בלימה, יש דמויות שמחליפות צדדים במהירות הבזק ויש אפילו כמה דמויות שהן בבחינת ה – Bad Guys התמידיים, גם אם לרגע נראה שהן בעדנו…

ואפילו אם הבחירה  הזו מתבקשת כדי להוסיף עוד פלפל למשחק, יש תחושב שהכול קצת מלאכותי ואני חייב להודות שעד סוף הפרק הרביעי לא ממש ידעתי לאן העונה הזו הולכת. כל הזמן הייתה לי הרגשה חזקה שאני בעצם רק נותן למשחק להתקדם בקצב משלו בתקווה שהפרק האחרון אולי יבהיר את הכול או שלכל הפחות יהיה בו חתיכת Climax.

החדשות הטובות הן שה – Climax הזה אכן מגיע ובכל הדרו : החל מסוף הפרק הרביעי, המשחק נעשה הרבה יותר מותח ואינטנסיבי גם מבחינת האקשן וגם מבחינת הקונפליקטים הפנימיים בין הדמויות לבין עצמן . החדשות הרעות הן שירידת המתח בין סוף הפרק הראשון לרגע הזה היא מורגשת מאוד, לפעמיים עד כדי פיהוק, וזה למרות כל הטוויסטים שיש כביכול בעלילה. (בהשוואה, רוב הפרקים של The Wolf Among Us עברו לי כהרף עין).

עדיין סיפור אינטראקטיבי

מבחינת משחקיות, The Walking Dead היה ונשאר ברובו סיפור אינטראקטיבי, מה שאומר שיש כאן הרבה פחות התעסקות עם חפצים והרבה יותר בחירה בין דיאלוגים שונים או קטעי אקשן מוגבלים מאוד שלא דורשים מיומנות של ממש…  גם העונה הראשונה לא ממש הצטיינה בזה עד כמה שאני זוכר, אבל כאן זה הרבה יותר מורגש, במיוחד אם האופציה היחידה שיש לכם זה להתקדם וללחוץ על החיצים או הכפתורים שמופיעים על המסך.

אגב, חבל שגרסת המחשב לא תומכת בגיימפד, כי זה מוציא מהקטעים האלו גם את מעט הכיף שעוד נשאר בהם. לדוגמה, אחד הקטעים היותר מגניבים הוא זה שבו אתם הולכים על קרח דק כשמסביבכם עדר של מהלכים שהמים הקפואים מתחת לקרח לא ממש יעצרו אותם מלהתקדם לעבירכם… אלו אפילו לא בבחינת Quick Time Events כי הם קלים עד כדי גיחוך…

מצד שני, יש גם נקודה ראויה לציון והיא שיש למשחק עדיין שלושה סופים שונים שזה בהחלט מכובד, גם אם קשה לי להאמין שלעונה השלישית יהיו שלוש פתיחות שונות…

לסיכום – קחו את המשחק בקצב שלכם

עבור מי שאוהב את הז'אנר הקליל יחסית ואין לו כוח למשחקי אימה אפים של עשרות שעות משחק (כל פרק כאן לוקח בערך שעה וחצי, משהו כמו 7-8 שעות סך הכול) כמו The Last of Us או אפילו משחקי אימה מגוף ראשון שבאמת מציפים אותנו כמו עדר של זומבים לאחרונה, העונה השנייה של המתים המהלכים בהחלט מספקת את הסחורה, גם אם לא ברמה אחידה.

חודש עם Playstation 4

אני לא אשקר : היו לי לא מעט התלבטויות לפני הקנייה הזו : את המחשב האחרון שלי קניתי במרץ או אפריל 2012 ולתקופתו הוא היה די חזק, אבל כרטיס המסך שלו התחיל לגמגם כבר ב – Tomb Raider וב – Watch Dogs זה נהיה אפילו יותר גרוע… מכמה בדיקות שעשיתי, כרטיס מסך טוב שיעשה את העבודה לעוד שנתיים – שלוש יעלה לי לפחות 1500 ש"ח, ומפה המחשבה על קניית קונסולה כבר נראתה הגיונית יותר (בכל מקרה תמיד אפשר לשדרג או לחכות לחלופת דור בכרטיסי המסך).

מצד אחד ברור שהקונסולות לא מציעות את מה שיש למחשב להציע מבחינת מגוון וגם תמחור, אבל כל הסימנים מראים שמי שרוצה לשחק משחקי AAA שהם לא FPS,  לא יכול לסמוך יותר מדי על הסבות איכותיות למחשב אפילו עם כרטיסי מסך חזקים, ובואו נודה בזה, ברוב המקרים היינו מוכנים לשלם 10$ יותר כדי לקבל משחק שאפשר ליהנות ממנו מהיום הראשון בלי לבזבז יומיים על קריאת מדריכים טכניים וכל מיני עקיפות ועוד חודש של משחק בעייתי עד שהחברה תטרח להוציא Patch  (שהוא לא אחת גרוע יותר מתוספות לא רשמיות).

 וכל זה כמובן רק כשמדובר על משחקים שלמישהו באמת אכפת להם, כשמדובר במשחקים שעושים טובה שבכלל מוציאים להם גרסת מחשב (לדוגמה, שלושת משחקי ספיידרמן האחרונים), לפעמיים מדובר בהסבות פשוט לא שחיקות בלי קשר לעוצמת המחשב שלכם, ואם אתם לא רוצים להיות פיראטים, אין לכם באמת דרך לדעת את זה מראש…

אז אחרי שהסברתי למה אחרי הכול החלטתי לקנות קונסולה, הגיע הזמן לספר קצת על החוויות שלי שאולי יעזרו גם לכם לעשות את הבחירה הנכונה.

התקנה, חיבור לרשת וכו'

פה הכול עבר די חלק, כמו תמיד נאלצתי להקליד כתובת פיקטיבית בארה"ב, אבל אשף ההגדרות לא נדנד לי על זה יותר מדי וגם העובדה שהחלטתי להשתמש בחיבור חוטי שהוא יציב יותר כנראה תרמה לכך, למרות שגם כאן היה קובץ עדכון של כמה עשרות מגה בייטים, עניין של כמה דקות הורדה בסך הכול.

ממשק

בעבר קראתי דברים לא כל כך טובים על הממשק של סוני, אבל האמת שהוא לא כל כך רע וההחלטה לשמור על מראה אחיד בלי גודל שונה לכל משבצת או פריט  (ע"ע חלונות 8 ואקס בוקס) בהחלט מוכיחה את עצמה למרות שמיקרוסופט בוודאי יודעת קצת יותר טוב איך לנקר עיניים…

האפשרויות היחידות שקצת בלבלו אותי הן הכיבוי של הקונסולה : אם אתם רוצים שההורדות ימשיכו (כולל עדכונים מה – PSN), והסוללה של הדואל שוק תטען גם במצב Stand By, אתם צריכים לבחור באופציה של המשך אספקת חשמל, אבל זה לא כתוב במדריך הקצרצר שמגיע עם הקונסולה.

מעבר לזאת, אין ממש הבדל בין מצב Stand By למצב כיבוי מלא וההדלקה היא מאוד מהירה בשני המקרים. למרבה הצער, באף אחד מהם המצב הנוכחי של המשחק שלכם לא באמת נשמר אפילו אם הוא נשאר פתוח ברקע. זה פחות קריטי במשחקים שיש בהם הרבה Checkpoints (כמו The Last of Us), אבל אם בניתם על Quick Save לקונסולות,  לא תקבלו כאן פתרון (אפשר להשאיר את הקונסולה דלוקה וללחוץ על כפתור ה – Power כדי לחזור לתפריטים, אבל זה פתרון קצת עקום).

הפתעה לטובה ב – PSN

מכיוון שבהתחלה נרשמתי לשירות האמריקאי על מנת שלא לשלם מחירים מופקעים, מן הסתם נחסמה בפני האפשרות לשלם בעזרת כרטיס אשראי ישראלי (וגם PayPal), אבל בדיעבד גיליתי שהמחירים בחנות הישראלית לא תמיד כל כך גרועים כמו שחשבתי (או כמו שזכרתי מהאקס בוקס). לדוגמה,Remastered The Last of Us שעולה 50$  (באזור ה – 180 ש"ח), עולה ב – PSN הישראלי 215 ש"ח, ובהחלט מדובר במחיר סביר (בבאג לדוגמה המחיר כבר קופץ ל – 299 ש"ח). כשניגשתי לבדוק משחקים בטווח הביניים, גיליתי שלפעמיים בארץ המחיר יותר זול מאשר בחו"ל. לדוגמה, Oddworld New & Tasty שעולה בארה"ב 30$, עולה גם בארץ 100 ש"ח שזה כבר הבדל של כמה שקלים לטובת המחיר בארץ, תלוי בשער הדולר.

במקרים אחרים של משחקים בטווח הביניים, המחירים היו די דומים עם סטייה שבין 5 ל  20 ש"ח, למרות שהיו גם כמה משחקי AAA שעברו את ה-300 והתאימו את עצמם למחירים המאוד גבוהים שאנחנו רגילים אליהם בארץ. אגב, אני מניח שחלק מהבדלי המחירים נובעים גם מכך שאנחנו בעצם שייכים ל-PSN האירופאי שהיא בגדול יותר יקרה, אבל לא היה לי כוח לעשות עוד השוואה…

החדשות הטובות הן שגם אם פותחים שני משתמשים שונים, אפשר לעבור ביניהם בקלות בכל רגע נתון ולכן אפילו לא חייבים להעביר את השמירות אם התחלתם את המשחק עם משתמש מסוים (למרות שכל משתמש יכול לשחק בכל המשחקים שנרכשו על ידי משתמשים אחרים, גם אם אלו נקנו בחנות ששייכת למדינה אחרת)

עדכון בנוגע ל – PSN PLUS בארץ

: נראה שכדי לקבל את השבועיים חינם של ה – PSN Plus, אתם חייבים להשתמש בחנות הישראלית ולהקליד פרטי כרטיש אשראי ישראלי, אבל שימו לב שאחרי שבועיים יתחיל חיוב אוטומטי של פעם בחודש על 34 שקלים (המנוי הכי פחות משתלם).

חוץ מזה, כל המשחקים שתקבלו חינם לא יהיו זמינים עבור משתמשים אחרים במערכת שאין להם PSN Plus, מה שאומר שאולי לא כל כך כדאי בעצם לעשות את את הטריק הזה…

מכיוון שכן אפשר לעשות מנוי ל – PSN Plus בחנות האמריקאית בעזרת השיטה שהוזכרה למעלה או אפילו קוד מיוחד באמאזון, לא בטוח שכדאי לעשות את זה ולהסתכן בחיוב בחנות הישראלית שהוא פחות משתלם (אחרי הכול, מלבד המשחקים בחינם, כל ההנחות על יתר המשחקים הם באחוזים, ולכן יש מצב שמשחק למשתמש פלוס ישראלי הוא עדיין יקר יותר מאותו המשחק למי שלא משתמש פלוס בארה"ב…).

גרפיקה וכו'

זה תמיד חלק קצת בעייתי לכתוב עליו מכיוון שהוא די סובייקטיבי, והמשחק היחיד שכאמור שיחקתי עד עכשיו חוץ מ – Sound Shapes (ההפך הגמור ממפלצת גרפית) הוא TLOUR שמתהדר ב – HD מלא ו – 60 פריימים לשנייה. המשחק בהחלט מדגים יפה את היכולות של המערכת ובעזרת מצב הצילום שלו בה המצלמה זזה באופן חופשי בזמן שהמשחק קופא, אפשר להפיק יצירות אומנות של ממש, אבל אני מניח שאם אתם רוצים להשוויץ בגרפיקה של הקונסולה שלכם, תצטרכו לחכות למשחקים שינצלו עד הסוף את הכוח של מנוע Unreal האחרון.

בכל אופן, לא נתקלתי בגמגומים, תקיעות או קפיצות, וזה בהחלט משהו מאוד חשוב במשחקי פעולה ובטח על אחת כמה וכמה אם אתם רוצים לאתגר את עצמכם באחת מרמות הקושי היותר קשות.

Dual Shock 4

החדשות הרעות היחידות לגבי השלט הן שעדיין לא מצאתי שימוש ממש טוב למשטח המגע שלו: הוא לא יותר נוח להקלדה מאשר תזוזה עם החיצים ולפעמיים העדפתי להתחבר לאתר של סוני מהמחשב (כשהוא הואיל בטובו לזהות אותי ולא כתב לי הודעות שגיאה על סיסמה שידעתי שהיא נכונה…). מה שכן, הוא בהחלט קל יותר מהשלט הקלאסי של האקס בוקס (360) ומהבחינה הזו מתאים לשחקן הממוצע שאין לו ידיים מאוד גדולות. יש אפילו חומר מונע החלקה בחלק התחתון שלו, אבל עדיין לא הגעתי למצב שממש הזעתי, כך שלא יצא לראות עד כמה זה אפקטיבי…

מחשבות לסיום

לא סתם התפרסם לאחרונה סקר שמצא שחלק גדול מרוכשי ה-PS4 הם מי שלא הייתה להם קונסולה של סוני קודם לכן, ובתור מי שהוא חלק מהקבוצה הזו, התחושה היא באמת שיש לסוני מספיק משחקים טובים כדי להצדיק את הרכישה (בין היתר צריכות לצאת גרסאות חדשות ל-Unfinished Swan ו –  Journeyוגם סוג של רימייק / ריבוט ל – Ratchet & Clank).

עם זאת, במידה וכבר יש לכם PS3 ומחשב חזק בנוסף, לדעתי אין לכם סיבה אמיתית לבצע את השדרוג, לפחות עד שיהיה אפשר לדעת כמה משחקים אקסלוסיביים ומעניינים שהם לא רימייקים או  המשכים לסדרות קיימות יש לכל קונסולה (רק לאחרונה מיקרוסופט הצליחה "לחטוף" את Tomb Raider  באופן זמני מהידיים של סוני).

Watch Dogs : לייק ודיסלייק

מכיוון שאני בטוח שאם עדיין לא שיחקתם ב – Watch Dogs, בוודאי כבר קראתם לפחות ביקורת אחת או שתיים, זו לא הולכת להיות סקירה במובן הקלאסי של המילה, אלא רשימה של חמישה דברים שאהבתי במשחק וחמישה שממש לא אהבתי.

אני חייב להודות שיחסית לשחקנים אחרים, מאז שפורסם הטריילר הראשון של המשחק, לא ממש טרחתי לעקוב אחרי כל פיפס שיובי סופט פרסמה, גם בגלל שלא רציתי לעשות לעצמי יותר מדי ספוילירים, אבל גם בגלל שידעתי שגם אם המשחק לא יהיה משחק העשור, הוא כנראה עדיין יהיה משחק שכיף מאוד לשחק בו, ולפחות בנקודה הזו אני שמח שלא טעיתי.

 מצד שלישי, וזו ההערה האחרונה שלי, קניתי את הגרסה הרגילה בהנחה הקבועה למחצה של  GMG של 20-25% עוד לפני שהחליטו להעלות את המחיר ל – 70$ לגרסת הדלוקס, כך שבעוד חלק מהשחקנים התלוננו שהמשחק עלה להם לא מעט אני הסתפקתי ב – 38$ לגרסת המחשב (אם כי גם היא לא הייתה נטולת בעיות טכניות, אך ביחד עם זאת בהחלט שחיקה).

למה אהבתי את WD

HackerUנכון, המשחק לא באמת נותן לכם להיות האקרים של ממש (כפי שאתאר בהמשך), אבל העולם שבו הוא מתרחש ובו להאקרים יש שליטה מוחלטת בכמעט כל ציוד אלקטרוני בסביבה, הוא בהחלט שינוי מרענן. זה נכון במיוחד כששמים לב לכמות הרבה של "סרטוני גולשים" שצולמו ללא ידיעתם שאפשר למצוא ברחבי המשחק, שלא לדבר על השיחות הרנדומליות המשעשעות שאפשר לקלוט מהעוברים ושבים באמצעות פריצה לסמארטפונים שלהם…

קטעי האקשן לא מרגישים "על מסילה" – למרות שלצערי לא שיחקתי בכל משחקי העולם הפתוח שיצאו בעשור האחרון או זה שלפניו, אפילו GTA V נופל לא פעם למלכודת המוכרת של קטעי אקשן בהם האויבים ניצבים במקומות קבועים וכל מה שצריך לעשות זה לזכור מאיפה הם צצו בפעם שעברה.

לכן, לזכותו של WD ייאמר שלאויבים יש קצת יותר חופש פעולה ולכם יש יכולת התגנבות טובה הרבה יותר. חוץ מזה, בניגוד למשחקים אחרים, קל להבין למה פישלתם או למה האויבים עלו עליכם, וכשהם מתחילים לירות, קשה מאוד לגרום להם לעצור אפילו אם אתם מחליטים לשחק בחתול ועכבר ולהתחבא…

כי כל השטיקים מתחברים בסופו של דבר – לכאורה WD לא ממציא שום דבר חדש : את השליטה במלכודות על הכביש הוא "גנב" מ – NFS, את זמן הקליע מיותר מדי משחקים מכפי שאפשר למנות ועד כמה שהבנתי, אפילו מערכת ההתגנבות שמצאה חן בעיני לקוחה משתי סדרות הדגל האחרות של יוביסופט (AC וספלינטר סל שלא ממש שיחקתי בהן). ובכל זאת, הוא מצליח לאזן בין כל האלמנטים האלו וליצור משחקיות שבבסיס שלה היא מגוונת למדי, לפחות בקמפיין העלילתי. לעזאזל, יש אפילו שתי משימות שבהן אתם צריכים לחמוק מהרדאר המשטרתי במקום לדרוס כמה שיותר שוטרים ולברוח, וחבל שאין יותר משחקים שדורשים את זה…

כי בכל זאת קשה שלא לאהוב את הדמויות – גם כאן אני חייב להקדים קצת את המאוחר : העלילה של WD רחוקה מלהיות גאונית, אבל הדמויות הראשיות מעוצבות בצורה משכנעת ועם אלו שעומדות לצדכם קל מאוד להזדהות גם כשהן מפשלות או עומדות בפני דילמות לא פשוטות. אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהחזיקה אותי גם במשימות מייאשות במיוחד.

כי יש כאן פוטנציאל לסדרה נהדרת – זה לא יהיה ספוילר לחשוף שהסוד של WD הוא סוף פתוח מאוד שסולל את הדרך למשחקים נוספים או חבילת DLC מושקעת (יותר מהמשימות של גרסת הדלוקס / Access Granted שלפי הדיווחים לא מאוד מעניינות).

זה נשמע מוזר, אבל הדבר הכי טוב שקרה ליובי סופט לדעתי הוא שלא היה לה רקורד עם משחקי עולם פתוח, ולכן אני לפחות הרגשתי שהמבקרים לא מיישרים קו ומוטים לטובתה (לדעתי יש לא מעט משחקי המשך שמקבלים ציונים כמעט מושלמים והם טיפה Overrated).

רוב הבעיות של המשחק שאתאר בחצי הבא שהן לא בעיות טכניות בהחלט ניתנות לאיזון במשחק הבא בסדרה, וטוב שהקהל הרחב מצביע בידיים ולא הפך את המשחק לפלופ מסחרי. (כרגע מדברים על משהו כמו 8 מיליון עותקים, בהחלט מכובד אפילו אם לוקחים בחשבון שההייפ היה טיפה מוגזם).

ולמה פחות אהבתי אותו :

כי העלילה נדושה – סביב העידן שבו מידע זורם לכאורה בחופשיות, אבל רק למעטים יש גישה מלאה אליו, היה אפשר לבנות עלילה הרבה יותר טובה משל סרט אקשן קלישאתי. גם כשהמשחק מגיע לשיא שלו, זה נראה כאילו מי שכתב את התסריט החליט לקחת סיפור קצר ולמתוח אותו לתסריט באורך מלא.

כשמשווים את העלילה של WD לדוקו כמו "ילד הפלא של האינטרנט", רואים שהמציאות באמת עולה על כל דמיון.

כי עולם ההאקינג שלו הוא עצל –  אני חושב שאת עניין "הקש X" כדי לפרוץ – זה כזה פשוט" כבר מיצינו, אבל לא ברור לי למה כל חידות ההיגיון במשחק הן זהות כשפשוט לוקח יותר זמן לפתור אותן… יש אמנם כמה מיני משחקים מגניבים, אבל בקושי נעשה בהם שימוש במשימות הראשיות.

כי הגרפיקה לפעמיים מעצבנת – שוב, אני לא מדבר על פרשת הפאצ' המפורסמת, אלא על זה שדמויות משניות כמו ג'ק או שרה נראות כאילו הן נתקעו בתקופת ה – Playstation 2, ואני לא בטוח אפילו שמדובר ב – Texture Popping או שוב פעם בסתם עצלנות…

כי יש משימות שפשוט אפשר לרמות בהן – אני חייב להודות שהאינטליגנציה של האויבים לא רעה בכלל, אבל יש כמה דברים מוזרים כמו העובדה שאתם יכולים לעלות על סירה ולברוח בלי בעיה אפילו ממסוקים… (נראה לי שהם אמורים להיות יותר מהירים, לא?).

במשימה אחת שעצבנה אותי במשך משהו כמו שעתיים, גיליתי שבמקום להרוג את המטרה תחת אש צלפים הרבה יותר קל לדרוס אותה ולברוח (כי הסקריפט של המשימה בכל מקרה מתפתח למרדף)…

כי עדיין לא ברור לי מה הקטע עם השכירי חרב – אני מבין שבכל משחק עולם פתוח צריכים להיות גנגסטרים ומאפיונרים לרוב, אבל הקטע שכל האקר מסכן הוא מיליונר ששוכר לעצמו צבא שלם קצת לא מתחבר לי לקונספט הכללי של המשחק, במיוחד כשנראה שכל האקר כזה שלובש מגן הוא כמעט בלתי מנוצח, אלא אם כן יש לכם את כלי הנשק הכי טובים או שמהירות התגובה שלכם עם פצצות טובה מאוד (ע"ע קרב הבוס מול Iraq).

כמו שאתם רואים, רוב התלונות שלי מהמשחק הן לא תלונות שבאמת הצליחו להרוס לי את ההנאה ממנו, ומבחינתי רוב הזמן המשחק בהחלט סיפק לי את הסחורה. בעולם מושלם הייתי מחכה ל – DLC בסגנון GTA, אבל אני אסתפק גם בהכרזה על Watch Dogs 2 ב – E3 הבא…

חדשות משחקים וגיקים – אינדי, רטרו, קומיקס, וגם קצת מוזיקה